הפחמן הדו חמצני שנפלט מהארובות של התעשייה הכבדה הוא אחד הגורמים המרכזיים ביותר להתחממות הגלובלית כיום. במקום לתת לו להגיע לאוויר, פותחו טכנולוגיות שמטרתן לתפוס אותו עוד לפני שהוא משתחרר, ולהרחיק אותו מהאטמוספרה לתקופות ארוכות. השיטה הזאת מוכרת בשם לכידה ואחסון של פחמן, והיא הפכה לאחד הכלים המרכזיים ביותר במאבק במשבר האקלים, לצד מעבר למקורות אנרגיה ירוקה מתחדשת.
איך לוכדים את הפחמן בנקודת הפליטה
רוב המתקנים בעולם של לכידת פחמן לוכדים את הפחמן בשלב שאחרי הבעירה. הגז הדו חמצני מופרד משאר הגזים שיוצאים מהארובה בעזרת חומרים סופגים, ואז נדחס ומובל אל יעדו. הטכנולוגיה הזאת כבר נמצאת בשימוש נרחב, בעיקר בתחנות כוח, ומסוגלת ללכוד בין 85 ל-90 אחוז מהפחמן שהמפעל פולט. היתרון הגדול שלה הוא שהיא מאפשרת לתעשיות כמו ייצור פלדה ובטון, שאין להן כיום פתרון אחר להפחתת פליטות, להמשיך לפעול תוך צמצום ניכר של הנזק הסביבתי.
לאן נעלם הפחמן הלכוד
אחרי שלוכדים את הפחמן, מזריקים אותו עמוק אל מתחת לאדמה, לתוך מאגרים טבעיים בעומק של מאות מטרים, שמעליהם שכבת סלע אוטמת שמונעת מהגז לדלוף בחזרה. שם הוא נשאר כלוא ואינו חוזר לאוויר. ברחבי העולם כבר הוטמנו בהצלחה מאות מיליוני טון פחמן בדרך הזאת, מה שמוכיח שאין חסם טכני שמונע אחסון בטוח לאורך זמן. כדי להוזיל את העלות, מקדמים בעולם מודל של מרכזי לכידה ושינוע משותפים שמשרתים כמה מפעלים יחד.
בזן והדרך הישראלית לאוויר נקי יותר
גם בישראל הנושא תופס תאוצה. משרד האנרגיה והתשתיות בוחן יחד עם המכון הגיאולוגי היכן אפשר להטמין פחמן בתת הקרקע המקומית, ורואה בטכנולוגיה כלי חיוני לעמידה ביעדי האקלים של המדינה. בזן, כעוגן התעשייתי הגדול במפרץ חיפה, היא דוגמה מובהקת לגוף שבוחן פתרונות מסוג זה כדי להקטין את טביעת הרגל הפחמנית שלו. השילוב של תשתית קיימת, מומחיות הנדסית, קרבה לנמל ויעדי הפחתה שאפתניים ממקם את בזן בעמדה ייחודית להוביל את המהלך הזה בארץ ולהפוך נקודת פליטה למוקד של פתרונות.